החלטה בתיק ת"א 8014-02-10

1.         עסקינן בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט.

2.         המבקשות הינן אם ובתה. המבקשת 2 הינה בעלת דירה בבית משותף בבת ים (להלן: "הבית המשותף"). המשיבה 1 הינה בעלת דירה אחרת בבית המשותף (מתחת לדירת המבקשת 2), והמשיב 2 (להלן: "המשיב") הינו בנה המתגורר באותה דירה.

3.         המבקשות טוענות כי המשיבים אינם מקיימים פסק דין שניתן ביום 22.1.07 על ידי המפקחת על רישום המקרקעין בחולון בתיקים 57/06 ו-90/06 (להלן: "פסק הדין").

4.         באותו הליך הנזכר לעיל הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כשההוראות הרלבנטיות בו לענייננו הן אלה (התובעות הנזכרות שם הן המבקשות כאן והנתבע 1 הוא המשיב 1):

"1.       הנתבע 1 ידאג לפנות את חצר הבית אשר היתה עד עתה בשימושו הייחודי - חצר הבית נשוא התביעה בתיק 57/06, את כל חפציו, לרבות מטלטלין, בעלי חיים, ומחוברים באופן שכל חצר הבית תהיה נקיה מכל חפץ או בעל חיים השייכים לנתבע או למי מטעמו. הנתבע ידאג לביצוע סעיף זה לא יאוחר מיום 15/2/07.

2.         לא יאוחר מיום 15/2/07, ידאג הנתבע למסור לכל אחד מבעלי הדירות בבית ובכללם התובעים מפתח לכל אחד ממנעולי השערים שהוא הציב בחצר הבית, הן לשער הפונה לכיוון שד' העצמאות והן לשער הפונה לכוון רח' ארלוזרוב.

הנתבע מתחייב בזאת שמפתח אמור לכל אחד מהשערים הנ"ל יהיה לכל אחד מבעלי הדירות בבית בכל עת.

            היה והנתבע בשלב כלשהו יחליף את מנעול אחד השערים או שניהם הוא ידאג בו זמנית לתת לכל אחד מבעלי הדירות בבית מפתח למנעול החדש. אם לא יעשה הנתבע כן, רשאים התובעים לאלתר לפרק את אותו מנעול ולהציב במקומו מנעול אחר או להשאיר את השער או השערים פתוחים".

5.          טענות המבקשות מופנות כלפי המשיב 2 ולא כלפי המשיבה 1, ובהתחשב בכך שפסק הדין לא חייב אותה במאומה, אין אכן עילה להגשת בקשה זו נגד המשיבה 1, והבקשה נגדה נדחית .

6.          המבקשות טענו בבקשתן כי המשיב, מנהל בדירתו עסק לייצור יינות, נעל את שערי החצר, אינו מאפשר גישה למי מהשכנים, והוא מאחסן שם חביות ענקיות המכילות את יינותיו המיוצרים במקום. כן טוענות הן כי המשיב מחזיק בחצר שני כלבים. המבקשות טענו גם לבניה בלתי חוקית של המשיב בחצר ( "סגירת המרחבים שבין עמודי הבניין וסיפוחם לדירתו באופן בו הוגדל שטח הדירה משמעותית ללא היתרים"), שהוא חייב להסירה לפי פסק הדין.

7.          המשיב טוען כי המבקשות הגישו בקשתן בידיים לא נקיות ובחוסר תום לב, שכן לא קיימו את חלקן בפסק הדין (כיסוי בטיח וצביעת הקירות החיצוניים של דירתן), ובגין כך הוגשה נגדן תביעה אזרחית (ת"א 8014-02-10). המשיב טוען גם כי הבקשה הנוכחית הוגשה רק מאחר שהמשיב הגיש את התביעה הנ"ל נגד המבקשות, ועובדה כי הבקשה הוגשה כשלוש וחצי שנים לאחר שניתן פסק הדין.

             כן טוען המשיב כי קיים את פסק הדין, חילק מפתחות לשערים לכל דורש, כך שכל דייר יכול לעשות שימוש בחצר בכל עת כרצונו.

עוד טען המשיב כי פינה את החצר מחפצים ומיטלטלין שונים שהיו בה, וכי אין עליו לפנות בניה כלשהי.

8.         בדיון שהתקיים העידו הצדדים וחזרו על טענותיהם.

9.          אתייחס, ראשית, לטענת חוסר תום הלב שהעלה המשיב. טענה זו לא תוכל להתקבל.

באשר לטענה כי המבקשות לא קיימו בעצמן את חיוביהן לפי פסק הדין, הרי החיובים של הצדדים בפסק הדין אינם חיובים שלובים. כל אחד מהם עומד ברשות עצמו, ואי ביצוע האחד אינו משליך על ביצוע האחר. במאמר מוסגר אוסיף כי המבקשות גם הוסיפו וטענו כי חיובן בפסק הדין לא קוים מטעמים הקשורים במבקש, אך לאור האמור לעיל אין צורך להכריע בנושא זה, שהעיסוק בו במסגרת בקשה זו היה שולי.

גם הגשת הבקשה שלוש שנים וחצי לאחר פסק הדין ובסמיכות להגשת התביעה, איננה מצביעה על חוסר תום לב. על המבקשות להוכיח כי המשיב לא קיים את פסק הדין, ואם יעשו זאת, יעמדו בנטל המוטל עליהן, וטעמי השתהותן בהגשת הבקשה אינם אמורים להוות שיקול שיש להביאו בחשבון בעניין היעתרות או אי היעתרות לבקשה.

10.        לגוף הבקשה, אתייחס ראשית, לנושא המחוברים הנזכרים בפסק הדין ובבקשתן של המבקשות . לטענתן, פסק הדין התייחס גם לסילוק מחוברים מהחצר, ובכללם גם לבניה הבלתי חוקית לטענתן הנזכרת לעיל.

המשיב טען לעומת זאת כי הבניה והתוספת לדירה נעשתה בהסכמת הדיירים, וכי פסק הדין לא התכוון להריסה וסילוק של בניה זו, אלא לשובך יונים שהיה בנוי בחצר ומתקן שהיו בו חביות ודוודים, וכי אלה אכן סולקו מהחצר על ידו.